שירים ותפילות
מהמגירה שלי
כשאת מכשפה
כשאת מכשפה
כל טיפת גשם ראשון
נקווית, נאגרת
בבאר הקסמים
מבורכת ונרקדת
במחול רוויה
מנקה
ממית וקובר
את שצריך ללכת
חוגג התגלויות חדשות
כשאת מכשפה
כל טיפת גשם ראשון
נבחשת, נבללת
קרעי כיעורך ונוצת יופייך
בקדרה הזו העתיקה
המתפללת
ובאד השיכור מעצמו
העולה מהאדמה.
אלהימא רחומה / תפילת המטפלת
אֱלֹהִימָא רַחוּמָה
נָקִי אֶת לִבִּי הַמִּתְרַגֵּשׁ
בְּבוֹאִי לִפְגֹּשׁ אִשָּׁה
סַמְּנִי לִי אֶת הַדֶּרֶךְ הַיָּפָה
אֶל לִבָּהּ
עֲשִׂי אֶת הַמֶּרְחָב הַזֶּה בֵּינֵינוּ
מְקֻדָּשׁ, מְרַוֵח אֶת הַנְּשִׁימָה
שֶׁנִּתְקְעָה
שֶׁנּוּכַל לִנְשֹׁם בּוֹ יַחַד
פַּחַד, כְּאֵב
יֹפִי וְשִֹמְּחָה.
בָּרְכִי אֶת יָדַי
הַיּוֹצְרוֹת רְפוּאָה
בּוֹחֲשׁוֹת מִיצֵי חַיִּים וּמָוֶת
שָׁרוֹת אֶת שִׁירַת הָאִמָּהוֹת
הַקְּדוּמוֹת
אוֹסְפוֹת אֶת מַתְּנוֹת הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם
מְעַרְסְלוׂת וּמוֹדִיעוֹת
כָּאן בָּטוּחַ לִהְיוֹת אַתְּ.
זה אלול דוחק בך
זה אלול דוחק בך
לנענע אמות הסיפים
לפתוח רקיעים
רוקעת כמו ילדה קטנה
וקוראת לו
זה המלך
בשדה אתה
בוא לשחק מחבואים
הנה כאן בין החצבים
ריח אורנים מערבל אבק
רפואה ושכינה
הומיות, נרגשות מפטפטות
ועוד רגע
מטפטפות עליי
גשמי ברכה.
מְשַׁנָּה צוּרָה
שיר תפילה לאישה לפני כריתת שד
אֱלֹהַי
בְּרֶגַע קָדוֹשׁ זֶה בּוֹ אֲנִי נִפְרֶדֶת
מֵהַשָּׁד הַחוֹלֶה שֶׁלִּי
בִּכְדֵי לְאַפְשֵׁר לִי רְפוּאָה
אַחֲרֵי שֶׁזָּעַמְתִּי
וְהִתְמַקַּחְתִּי
וּבָכִיתִי אֶת כָּל הָאוֹקְיָנוֹס
מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ עַל כָּל הָעֹנֶג
הַשִּׂמְחָה, הַהֲזָנָה, הַבִּטָּחוֹן
הַחֹם וְהַחִבּוּק
שֶׁהוּא אִפְשֵׁר דַּרְכִּי,
כּוֹאֶבֶת וְנוֹשֶׁמֶת
מִתְגַּלָּה, מְשַׁנָּה צוּרָה
פּוֹחֶדֶת וְחוֹזֶרֶת אֶל חָכְמַת הַלֵּב
זוֹ הַמְּצוּיָה מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל אוֹתוֹ שָׁד
כְּמוֹ קְרוֹבָה יוֹתֵר אֶל חָכְמָתִי
אֶל נְדִיבוּתִי
אֶל פַּשְטוּתִי
אֵלַי.
אד כיסה את העמק
מתוכו החלו האורות להיברא
זה זמן לא יום ולא לילה
ממעוף ההר נחצבים שדות
זה זמן לא יום ולא לילה
על ההר אישה, לא ניצב מלח
הרוח בה
עמוד של אש נוהרת
פורעת שערה, רוגעת נפשה
היא נעטפת במרחקים
מתפלשת בגוני הצמיחה
שיכורה מריח האדמה הגואה
זה זמן לא יום ולא לילה
אף פעם לא ידעה כך
את בשרנות הרוח.
על ההר עמדה אישה
חוברת אדמה ורוח
זה זמן לא יום, לא לילה
חמה, נעצמו עיניה, אמרו
שלום.
כל התגלויות האושר
פגיעות הרקפת וצלילות האוויר
ורעש פסיעותיי על האבנים
רוח משחק בגופי מעביר רעד
שמש בעיני היקום מסנוורת
התרחבות נחיריים
לנשום כל התגלויות האושר
ילדות נפרשת
בים של ירוק
מערת עטלפים אחת
ונעליים עמוסות בוץ.
ביעור חמץ
בשכונת הבוכרים ערב החג
פחים בוערי עיניים מכלים
את שהחמיץ
את אשר לא טרחתי לבער
מתוכי השנה
בוער עכשיו
שורף כמו בשדה קוצים מתלקח
מפיסת זכוכית מתחככת בשמש.
בשכונת הבוכרים ערב החג
ירח עגול ומאיר פנים ליווני
בשלווה השמורה אך לקבועים רחוק ברקיע
בשוטטי יחידה ברחוב שומם, הומה משפחתיות חמימה
השרה עלי מחמדת הקדושה
עושה סדר בין חמץ ומצה.
ערב יום כיפור
שאריות הלבן בשדה מול הבית
חגיגיות כותנה שנקטפה.
בחדוות רחשיו קרא לי הרוח
ובאתי בכל מאודי להתעטף
בהוד השופע הזה
ולבקש רחמים
קימורים והתחבטויות
קימורים נכמרים
לי בלב מתחבטים חמדה וצער
ככנפי ציפור בחלון שנסגר.
קשובה אל רחמי
שם שוב מארג חיים ניתק
ומושך התכרבלות בוכיה החוצה.
קימורים נכמרים
בין ירכיים כבדות וחמוקיים
התקערות מלוא גדות
גבר ילדים אישה
שקיפות מפחידה
בהתנשלות החומר מעטיפות נפשו
בהתחבטות הנפש בקימוריה
אין שישווה בהצטבר אלוהות
השקט הזה
בהר אל טל ואל מטר.
יש מאין צומח דשן ומלא
כנחיל דבורים מתנפל אל פתח
פרח דומם
באלם ירחב בכוורת ליבי הרוחשת
כי מותר לעת עתה
כך סתם להיות, פשוט
אלוה
אדם
אדמה