אחד הרגעים הקדושים והמרגשים בטיפול הוא דווקא הפרידה
כשאישה נפרדת מהתהליך ומהקשר הטיפולי שלה אחרי שנתיים, שלוש, ארבע , או חמש בטיפול-
היכולת לעבור דרך חתחתים מפותלת בקשר אינטימי וקרוב על כל קשת הגוונים של הרגשות, לרדת לתהומות, לטפס פסגות סיזיפיות
ולהישאר
ולהישאר
ולהישאר
קרובות, טיפה הצידה, טיפה (או הרבה) אחורה לקצת מרחב , ושוב קירבה
ולגדול, ולהתפתח, ולקחת בעלות על העוצמה שלך ועל החולשה שלך
על האנושיות והאלוהיות שבך
ולהסכים להיפרד כשמגיע הרגע הנכון ממקום איתן, בריא, שרואה את דפוסי הילדות , שתירגל אותם פה בלייב בינינו אינספור פעמים ,שמרגיש אותם, נושם, מתרחב ועכשיו בוחר באומץ ובעדינות לפעול אחרת
אחרת מצורת הקשר המכאיבה שהפנמנו אז, בלי להיעלם, להיאלם, להתנתק או לרצות(מלשון ריצוי)
להיפרד בנוכחות, בעיניים פקוחות לרווחה טובות ומיטיבות, שרואות את הדרך המשוגעת שעשית פה, צעד אחר צעד,
ששולחות אותך בדרך צלחה להמשיך את המסע בכוחותייך, עם האמא הפנימית התומכת שגידלת בתוכך
חסד גדול